מנורות השבת

מאת: אסתר מוצ'בסקי – שנפר

(1) צעדה, ראשית המאה ה-20
שוהם שישי לבנבן
ג' 12 (לרבות מתקן המתכת)
ק' 20
_____________________

(2) צעדה, ראשית המאה ה-20
שוהם שישי צהבהב
ג' 10 (לרבות מתקן המתכת)
ק' 17.5
____________________

(3) צעדה, ראשית המאה ה-20
אבן סבון (steatite)
ג' 6
ק' 19
_____________________

מנורות שמן אלה, המעוצבות בצורת צלחת, נקראות מֶסְרֶגֶ'ה. הן גולפו מאבן אחת, לרוב שוהם שישי (מַרְמַר), המזכיר בשקיפותו את אבן הבהט (2,1). את הצלחת מילאו בשמן שומשום או בשמן חרדל והפתילו הונחו ,בחריצי השפה. הגולה המרכזית, שבראשה ידית מתכת דקורטיבית, שימשה לנשיאת המנורה או לתלייה על שרשרת.

אי אפשר לתארך מנורות אלה במדויק, אבל קווי הדמיון שלהן למנורות צלחת עתיקות מורים על מקום קדום מאוד. בבתי היהודים הודלקו המנורות בידי האישה לפני כניסת השבת, ובאזורים אחדים בתימן הן שימשו גם חנוכיות. בסוף המאה ה­ֿ19, כשהתחילו לייבא לתימן מנורות נפט, הלך ופחת השימוש במנורות האבן. ואולם היהודים המשיכו ­להשתמש בהן כמנורות שבת וייחסו משמעות מיוחדת לאבן, כיוון שאינה מקבלת טומאה.

צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים, דוד חריס

התמונה מתוך הספר: יהודי תימן אלפים שנות תרבות ומסורת | אסתר מוצ'בסקי-שנפר| מוזיאון ישראל, ירושלים.

מנורות הֶסְרֶגֶ'ה מחורצות במידות שונות. ראוי לציון הסוג העשוי מאבן ֿסבון (חַרֶֹד), שבו יוצרות הזרבוביות המשולשות צורת כוכב (3), בדומה למנורת הכוכב המסורתית ממתכת – יוּדֶנְשְטֶרְן – שיהודי אירופה השתמשו בה להדלקת נרות שבת.

אף ֿעל ֿפי שכלי מטבח מאבן פופולריים גם כיום בתימן, אין מייצרים שם עוד מנורות אבן. בישראל אפשר לפעמים למצוא מנורות כאלה שהובאו מתימן, אך ככלל אימצו יהודי תימן את המנהג הנפוץ בארץ להדליק בערב שבת נרות שעווה בתוך פמוטי מתכת.

מתוך: אסתר מוצ'בסקי-שנפר,  יהודי תימן. אלפיים שנות תרבות ומסורת, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000, 173-172

מנורת שבת (מסרג׳ה), תימן, שהם שישי (מרמר)
תרומת אסתר מוצ'בסקי-שנפר
לזכר הוריה אוה ויוסף שנפר