הריון ולידה בתימן על פי פתגמים

מאת: ד"ר נעמה בן עמי

הפתגמים והמשלים הם מנכסיהם הרוחניים של עולי תימן, שהגיעו לארץ במשך כמאה וחמישים שנה, ומרביתם במחצית המאה ה-20 במבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1949- 1950. פתגמים ומשלים אלה, שעברו בע"פ במשך דורות רבים, משקפים את המורשת והמסורת, את הידע וחכמת החיים ששמרו עליהם במשך שנים רבות. הם היוו (ועדיין מהווים) אחת הדרכים ללמד מוסר ולהדריך את הדור הבא בנתיבות החיים. הם נוגעים בחיי האדם (גבר ואישה) מלידתו ועד לקבורתו, בחיי היומיום ובכל רגע מחייו וכמותם ותפוצתם הייתה עצומה. בתימן הפך המשל והפתגם לחלק מן השיח, אומר יהודה רצהבי: "אין לך שיחה קלה, שלא תהא מתובלת בשניים שלושה פתגמים, בני תימן שדרך שיחתם קצרה וקולעת, ממעטים בדרכי הבעה מקוריים. במקום זה מצטטים פסוקים ומשלים, שיש בהם מבע לרחשי לבם."
עם העלייה לארץ ישראל השתנו חיי היהודים כמעט בכל התחומים: תנאי החיים השתפרו, הפרנסה מצויה בשפע, מעמד האישה השתנה לטובה, הרפואה מתקדמת ונחשבת לאחת הטובות בעולם, תוחלת החיים עלתה ועוד. לאור השינויים, נשאלת השאלה: האם הפתגמים, שעל פיהם חיו היהודים בתימן ובעשורים הראשונים אחרי העלייה לארץ, עדיין רלוונטיים לחיינו היום? נבחן זאת בתחום ההיריון והלידה באמצעות מספר פתגמים שהיו שגורים בפי נשים בוגרות, אשר עברו מספר לידות והתנסו במצבים שונים, שלא תמיד הסתיימו כפי שקיוו.
הרפואה המודרנית כפי שאנו מכירים כיום מרפאות, בתי חולים, רופאים מקצועיים ועוד לא היתה קיימת. את התרופות רקחו מצמחים בבתים והקמעות והתפילות היו חלק מרכזי בתהליך הריפוי שם. מחלות פשוטות (כמו שפעת לסוגיה) גרמו לתמותה רבה, בעיקר, בקרב וולדות, תינוקות וילדים. כיום גיל הנישואין השתנה (בחורות בגיל 18 עד 30) כשהן בהיריון הן משתפות את ההורים, בני משפחה ומכרים, לעיתים אף חוגגות לאחר שנודע להן מין היילוד. תקלות כמו שהוולד מת, שמכנים 'לידות שקטות' חריגות ביותר ומשאירות את האם עם טראומה קשה שלא עוברת גם עם הלידה הבאה. המצב היה שונה בתימן, שם נישאו הבנות בגיל צעיר 11- 15 בד"כ, מה שגרם לקשיים בהריון, בלידה ובטיפול בתינוקות.

הפתגמים סייעו להכין את הנערות הצעירות שעדיין לא חוו הריון ולידה, לתהליך הזה, למתן את השמחה במהלך ההיריון ולעכב את תהליך ההכנות לקראת הנולד. הנשים הבוגרות הזהירו את הנערות הצעירות שהרו, כי אין למהר לשמוח ורצוי לצמצם ציפיות. דוגמה לכך יש בפתגם שבו האם עונה לבתה שנכנסה להיריון: "יַא אֻמַּה קַד דַ'ַרְינַא דִ'רֵה / קַאלַת יַא בִּנְתִי אלְבִּשַארַה פִי טֻלוּעֻה" – אמא, האח, זרענו זרע / ענתה: בשרי לי בתי לכשיצמח. האם המנוסה יודעת שהריונות לפעמים נפסקים בחודשים הראשונים, מבקשת מבתה להתאזר בסבלנות ולקוות שההיריון יושלם. גם כשההיריון מגיע לקיצו יש עוד לידה, שבה יש סיכונים: "לַא תִפְרחִי בִּאלְחִבַּאל / לִאַן בַּעְדֹהּ יַוְם וִלאד"– אל תשמחי בהריון / כיוון שיש עוד אחריו יום לידה, וכן "לַא תִפְרחי יַא חֻבְּלַא / מִדְרִי יְמוּת אַוְ יִחְיַא"– אל תשמחי שאת הרה / כי לא ידוע אם ימות או יחיה. נשים רבות בתימן, בעיקר אלה שנישאו בגיל צעיר, מתו בשעת הלידה או אחריה, בשל אגן צר או סיבוכים שהמיילדות לא ידעו לטפל בהם, שכן לא היה ניתוח קיסרי ולא ידעו על דרכים אחרות להקל על נשים. זאת ועוד, לכשנולד התינוק לא מובטח שיחיה, יתר על כן אם נולד חי עדיין טוב למתן את השמחה, יש לחכות: "לַא תִפְרחִי בִּמַא כַֹרַג' / אִלַא בִּמַן קַד דַרַג'" – אל תשמחי במה שנולד/ אלא במי שכבר מדדה, הולך על רגליו.

בשל תמותת התינוקות הרבה היה בהם בפתגמים לנחם את היולדת: "מַן וֻלִדּ, סֻמִּי / וְמַן מַאת נֻסִי" – מי שנולד יקראו לו שם / ומי שמת נשכח (שמו). אלו דברי הרגעה ליולדת, הזמן משכיח את מי שהלך לעולמו בשעת לידתו או בהיותו תינוק.

אם כן, בתשובה לשאלתנו, נראה כי בתחום ההיריון והלידה, פתגמים אלה שכבר לא כל כך רלוונטיים לחיים בארץ ישראל, משקפים את מצבה שלה האישה בתימן, אשר בשל תמותת תינוקות רבה, נוצרה אצלן חרדה רבה במהלך ההיריון, הלידה וגידול הילדים. פתגמים אלה מתנו את הציפיות הרגיעו ויצרו תהליך התקשרות איטי ומדורג בין האישה לרך הנולד, כדי להקל בסבל ובמפח הנפש במקרה שהלידה תכשל והעובר או התינוק לא שרדו. כיום לא נוהגים להשתמש בפתגמים מעין אלו, אלא בעיקר שמחים בשמחת היולדת ומעודדים את רוחה בתקווה לטוב.

• מתוך ירחון "קול בתמר" של עמותת "אעלה בתמר". גיליון מספר 1, נובמבר 2019