חודש אלול – סליחות : אשמורות על פי בני תימן

מאת: קורש חנניה

מנהג אמירת תחינות ובקשות בימי הרחמים והסליחות קדום הוא בישראל עוד מתקופת הגאונים. בתקופה זו רווח המנהג לומר תפילות אלו בעשרת ימי תשובה בלבד על פי המפורש במסכת ראש השנה (י"ח)"דרשו ה' בהמצאו אמר רבא בר אבוה, אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

יהודי תימן נוהגים להתחיל את אמירת הסליחות כבר בחודש אלול, אותן הם מכנים אשמורות. מה מקור השם אַשְׁמוּרָה / אַשְׁמוּרוֹת? רבי חזקיה בר מנוח, מחבר ספר "החזקוני" שחי בצרפת ( 1310- 1250) סובר כי השם אשמורה, מלשון ציפייה והמתנה. לדבריו, בלילה ישנן משמרות של מלאכים האומרים שירה לפני הקב"ה על פי חלוקה למשמרות וכל משמר מצפה לתורו כי יבוא. כיצד הלילה מתחלק לאַשְׁמוּרוֹת? לעניין זה יש דעות שונות, יש הסבורים כי שקיעת החמה היא ראשית האשמורה הראשונה וסופן בהנץ החמה, רש"י והתוספות סבורים כי ראשיתן בצאת הכוכבים וסופן בעלות השחר.
(בבלי, ברכות, ג,א)

דְּתַנְיָא: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כָּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "יי מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ, שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ". וְסִימָן לַדָּבָר: מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה, חֲמוֹר נוֹעֵר; שְׁנִיָּה, כְּלָבִים צוֹעֲקִים; שְׁלִישִׁית, תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעֲלָהּ.

'אשמורות הלילה' כלשון המקרא או 'משמרות הלילה' כלשון המשנה, כך או כך הן מייצגות חטיבות זמן המחלקות את הלילה על פי היהדות. אשמורה אחת היא כשעור זמן עמידתם של אנשי הלילה עד בוא המשמרת הבאה, להלכה הלילה נחלק ל-3 אשמורות שוות.
המשוררת נעמי שמר אף היא עשתה שימוש במונח אשמורת בשירה 'החגיגה נגמרת' מילים ולחן: נעמי שמר, שנכתב בשנת 1976.

ולפעמים
החגיגה נגמרת
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת
שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

גם נעמי שמר כיוונה בשירתה לנקודת הזמן בין אמצע הלילה ולפנות בוקר, אז קיימת תחושה של התנערות ממציאות עגומה, מדכדכת וריקנית, מול הזדמנות לצאת מתחושה זו ולהתחיל מבראשית. עד כאן לעצם המושג 'אשמורות'.

מדוע טוב לבקש סליחות בלילה – באשמורת?
על פי המסורת היהודית, הזמן המשובח לאמירת הסליחות, הוא באשמורת הבוקר, כלומר בשלוש השעות האחרונות של הלילה ( שו"ע, או"ח א, ב"ח ) שאז הכל ישנים והעולם נקי ושקט ממחשבות וממעשים רעים והתפילה יוצאת מעומק הלב ובוקעת את כל המחיצות ומתקבלת.

קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת. (איכה ב יט)

אלא, שרב בני האדם מתקשים לקום באשמורת האחרונה של הלילה, בשל העייפות הנופלת במהלך יום העבודה. לכן המנהג הרווח הוא לקום כשעה לפני תפילת שחרית בלי לפגוע בשעות השנה.

יהודי המזרח ובהם יהודי תימן, נוהגים להתחיל את אמירת הסליחות מתחילת אלול ועד ליום הכיפורים. זאת בהסתמך על פרקי רבי אליעזר- בראש חודש אלול עלה משה רבנו לקבל הלוחות בשנית וירד ביום הכיפורים. נקבעו ימים אלו לימי רצון, מחילה וסליחה, אלול ראשי תיבות: "אני לדודי ודודי לי " כלומר, ימים אלה הם ימי חשבון נפש. מנהג זה נפוץ ונתפשט במאה ה-ט"ו בסיום תקופת הראשונים ותחילת תקופת האחרונים. גם בקהילות תימן נהגו לומר אשמורות רק בעשי"ת בלבד עד למאה ה-ט"ז.

ציירה אלישבע גמליאל

יהודי אשכנז נוהגים לומר סליחות רק במוצאי שבת הסמוך לראש השנה, אולם אם ראש השנה חל בימים שני או שלישי מקדימים לשבוע שלפניו, שאין פוחתים מארבעה ימים.

יהודי תימן קוראים לפיוטים הנאמרים בחודש אלול "אשמורות" להבדיל מהפיוטים הנאמרים ביום הכיפורים הנקראים "סליחות". ( קאפח, הליכות תימן עמ' 30) ר' זכריה א-דאהרי שביקר בא"י בתקופת גדולתה של צפת והושפע ממנהגיה, מעיד כי נהגו לומר סליחות בכל חודש אלול וכך הוא כותב בספר המוסר:

ובהגיע חודש אלול הידוע
אשר לסליחות ותחנונים קבוע
ואוסיף על משמרתי עד אין חקר
מאשמורת התיכונה עד אור בוקר
ככה עשיתי לפני נורא ואיום
כל ארבעים יום.

זכרונות ילדות:
בהיותי ילד כבן 7 שנים, 1960-61 הטיל עלי סבי להשכים בחודש אלול ולהעיר את המתפללים לאשמורות- " אלמֻדאעי". כך נקרא האדם שסבב ברחובות וקרא בשמו של כל אחד ממתפללי בית הכנסת לקום לאשמורות וזה היה תפקידי בבית הכנסת של סבתי מרים בשכונת שעריים. בכל יום בחודש אלול קמתי בערך בשעה 0400 לפנות בוקר, כאשר בחוץ עדיין עלטה מוחלטת. אני זוכר את קולות התנים מהפרדסים הסמוכים, אשר ליווּני בטרם עלה השחר, עת סובבתי ברחובות השכונה במסע ההשכמה למתפללי בית הכנסת. סבי זכריה רכש עבורי פנס ונתן בידי גם מוט, שני אלה היו אמצעי הביטחון אשר שמרו עלי. סבא עשה זאת רק לשם תחושת הביטחון, באותם ימים לא היה זה מעשה חריג, לא עולה על דעתי היום לשלוח את נכדי שי בן ה-10 להשכים את המתפללים לפני עלות השחר, לבד, עם פנס ומקל בידו. 'הסיבוב' שעשיתי בין בתי השכונה היה קבוע, קבוע במסלולו אך שונה ומשתנה מבית לבית ומדקה לדקה, בעבורי היה מרשים לעקוב אחר שינויי האור, אך לא פחות מעניין היו התגובות של המתפללים. היה זה שהעיר והיה ההוא שגער, היה מי שבקש והיה גם זה שדרש, ואני בתחושת שליחות עילאית, נאמן לשליחותי, משלים מסלולי. בתום סבב ההשכמה שבתי לבית הכנסת וכבר רוב המתפללים התכנסו, סבתי מרים כהרגלה באה אף היא לבית הכנסת, בידה קומקום קפה שחור עם חואיג' מתוק וחריף, לצידו בסקוויטים – 'פתי־בר' ולעיתים עוגת מיץ שנאפתה בסיר פלא. לא היה זה דבר של מה בכך בילדותי, 'פתי־בר' לא היה לכל משפחה, כך קרה שבעבור חלק מילדי בית הכנסת, האשמורות היו גם התענגות על הביסקוויטים של סבתי מרים. עודנו לועסים בכל פה פתי־בר, החלה קריאת הפיוטים של האשמורות, החזנים יוצאי דופן בנעימתם וקולם הערב, לעיתים אנו הילדים ידענו לזהות מי מבין החזנים יישבר קולו ויפרוץ בבכי ואף ידענו באיזה פיוט זה יקרה.

"ישן אל תרדם" מאת רבי יהודה הלוי
יָ שֵׁן אַל תֵּרָדַם וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ
הַ רְחֵק דַּרְכֵי אָדָם וְשׁוּר דַּרְכֵי גְבוֹהֶךָ
וְ רוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדַם כְּרוּץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ
דַּי לָךְ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ