זיכרונות ילדות מצנעא

אוצרת: אסתר מוצ’בסקי- שנפר

שלמה עוזרי נולד בצנעא בירת תימן והתגורר שם ברובע היהודי עד לגיל 22. כבר בתימן צייר עוזרי נופים ודיוקנאות בקולמוס (נוצה), דבר שלא היה מוכר בתימן בימים ההם. אמנות פיגורטיבית לא הייתה מקובלת בתימן מסיבות דתיות. וכמו כן, יהודים לא עסקו בציור בתימן. בשנת 1947 עלה עוזרי לארץ ישראל, התיישב בקיבוץ שדות ים מספר שנים, אחר כך עזב לתל אביב בכדי לפתח את כישרון הציור שלו. עוזרי סיים את לימודיו במכון אבני לאומנויות ובמדרשה למורי אומנות. עוזרי הפך לאחד המורים הראשונים לציור ותולדות האומנות מיוצאי תימן בראשית שנותיה של מדינת ישראל והציג את יצירותיו ביחד עם אמנים נוספים במגוון תערוכות. בשנת 1996 הציג את יצירותיו בתערוכת יחיד בגלריית "הכיכר" ביפו. בשנת 2000 יצא לאור הספר "חוויות ילדות מצנעא" על חייו ויצירותיו. לאורך כל הדרך, התפרנס עוזרי מצורפות- מקצוע שלמד בישראל. בתחילת דרכו צייר עוזרי בסגנון מופשט, סגנון שהיה נהוג באותה התקופה במוסדות האקדמיים בישראל, אך בשנים האחרונות לחייו החל לצייר את זיכרונותיו מצנעא עיר הולדתו בסגנון יותר פיגורטיבי. עוזרי צייר את הסביבה בה גדל, הבתים, הרחובות, דיוקנאות, טקסים דתיים וטקסים של מחזור החיים. אולם יותר מכל, הוא צייר את פנים בתי הכנסת, שם בילה כמו כל ילד\ גבר יהודי בצנעא זמן רב בתפילה ולימוד. ללא כל סנטימנטליות אך עם קשר רגשי עמוק, עוזרי צייר באקוורלים אימפרסיוניסטים את שנותיו המעצבות בצנעא, עולם של חוקים, ומסורת דתית מחייבת ברחבי הרובע היהודי הסגור. עוזרי צייר בעוצמה כמעט מיסטית את געגועיו העזים לחיי ילדותו בצנעא, שרואים מאחוריו את מעטה הזמן. הוא אינו מנסה לשחזר את המציאות, אך בסגנונו המרמז, מצליח עוזרי לתת ביטוי לעולם שהותיר בצנעא כאשר המרחק והקרבה בציוריו מתמזגים בהרמוניה מושלמת.