הדוד יוסף כהן

סיפר וכתב: גרשון בן יעקב כהן

הדוד יוסף היה הדוד האהוב עלינו האחיינים שלו, עלי במיוחד, הדוד הנערץ שהרעיף עלינו אהבה ועוד אהבה. תמיד קבל את פני כשהגענו לביתו או כשנפגשנו בקריאות גיל ובמשפט המוכר: בוא, בוא, בוא לדודדד! היה קורא ומניף אותי בזרועותיו אל על. לא אשכח כיצד היה קורא לעבר הבת שלו עטרה בהתלהבות, מניף אותה אל על וקורא בקול גדול כשצחוק של אושר על פניו: "הנשמה, העיניים הפה האוזניים הרגליים…" תוך כדי כך מרעיף נשיקות בהתאם, כך היה גורלן של כל בנותיו. לימים אני מתוודה, שנהגתי לעשות זאת לילדי כשהיו תינוקות, אבל… בשקט כשאני לבד… לא כמו הדוד שלי הוא עשה זאת בפרהסיה.

הדוד יוסף הוא האח הצעיר של אבא יעקב כהן, בן זקונים לסעדיה ושולמית כהן, בן למשפחת אורגים, אח לארבעה אחים ושתי אחיות, נולד בתימן בשנת תרצ"ב – 1932. סבתא שולמית ספרה לי פעם שהדוד יוסף כתינוק, היה צמוד לשדיה ביניקה קבועה, תלוי בחיקה כשהיא מבצעת את מטלות היום. באחד הימים, התינוק יוסף השתכר וחייך כל היום תוך כדי יניקה… השתכר!? שאלתי בתמיהה. היה זה בשעה שהיא וסבא סעדיה עסקו בהכנת ערק מדבש – עֻטַאטְ. סבא היה קונה מהמוסלמים את חלות הדבש הסחוטות שהיו למעשה דונג עם שאריות דבש, (זו הייתה סחיטה ידנית, אוספים מלא החופן ולוחצים לאגרוף ) סבתא הכניסה אותן לדוּד מיוחד הוסיפה מים ובישלה על האש. הדונג נמס וצף אל פני המים, במצב זה הייתה "דגה" את הדונג בעזרת כרית בד מיוחדת ומעבירה לכלי נפרד. סבא היה לש את העיסה לגושים אותם היה מוכר לייצרן נרות מוסלמי. את המים שנותרו בדוּד – מי דבש, זקק לערק משובח – עֻטַאטְ, ומכר ליהודים (גם למוסלמים בסתר)במחיר מצוין, ערק מדבש ידוע בסגולותיו הרפואיות ובעיקר בטעמו. סבתא הסבירה כי התינוק יוסף הריח כל היום את האדים של הערק והשתכר, מאז הדוד יוסף שמח כל היום.

כשהיה הדוד בן שנתיים בשנת תרצ"ד – 1934 החלה משפחת סעדיה ושולמית כהן במסע להגשמת החלום לעלות לארץ ישראל, מבלי לדעת אם יסיימו. סכנות ארבו בכל מקום, לאורך הדרך הארוכה מכפר מגוריהם שהיה באזור שרעב, מערבית לערים אׅבּ ויַרׅים שבדרום תימן. המשפחה התיישבה בשעריים ובמלחמת העולם השניה עברו לגור במרמורק.

הדוד יוסף היה בעבורי גם מקור לגאווה, דוד גיבור ששב מהשבי הירדני לאחר שלחם בקרבות גוש עציון. לא ידענו הרבה, הדוד יוסף לא שיתף אותנו בסיפורו, את המעט שמענו מהדודים, הוא, סגר וחתם את סיפורו בלב פנימה. בעבורי המעט היה מספיק בהחלט, הערצתי את גבורתו כילד, הקשבתי לסיפורי אבא עליו וערבבתי דמיון ומציאות מבלי שזה יפריע לי. כששרו בכיתה "שנה טובה לדוד גיבור" אני שרתי על דודי יוסף. עם השנים וכבר אני אבא, פגשתי את הדוד יוסף, הוא שיתף אותי לראשונה, שיש לו "יומן" מהשבי אותו הוא מעוניין להפוך לספר. הוא פנה אלי כיוון שאני אז הייתי מורה להיסטוריה, הוא ביקש שאעזור לו בכך. כך פגשתי לראשונה את המחברת של הדוד, אלא שברוב טיפשותי נתתי לזמן לחלוף מבלי שמצאתי את הזמן להתפנות לכך, שוחחנו והחזרתי לו את המחברת, לא לפני שאחי איתמר הקליד את כתב היד. חלפו השנים אשתו נחמה לבית שעובי ובנותיה הפיקו לכבודו ספר במהדורה משפחתית מצומצמת.

יוסף כהן – מלחמת השחרור שלי :
לאבא היקר לנו מאוד לכבוד 70 שנים מלאות עניין ולחיי עוד הרבה שנות איכות כמו שרק אתה יודע, איתך תמיד המשפחה האוהבת.

לפני כשנה כשפרשתי, חזרתי אל זיכרונותיו של הדוד יוסף ז"ל, קראתי שוב ושוב, כבוגר, גבורתו של הדוד התעצמה, דמותו הפכה למופלאה בעיניי. את הזיכרונות הוא כתב לאחר ששב מהשבי, את מלאכת הכתיבה הוא פתח בשאלה מדוע התגייס? לדבריו החליט להתגייס בעקבות קריאת המוסדות לצעירים, לבוא ולהתגייס:
הקריאות ברדיו נגעו לליבי והחלטתי להתנדב, בגלל גילי הצעיר שהיה אז 16 וחצי שנה, עברתי את הבדיקות וקיבלתי תאריך גיוס. כעבור שבועיים, ביום ה-13.2.48 התייצבתי בלשכת הגיוס ברחובות, ביחד איתי היו עוד 58 מגויסים מכל הגילאים. בשעה 11:00 עלינו על האוטובוס, והועברנו לבסיס קליטה בתל אביב, שם קיבלנו מדים, נשק וכלי אוכל (מסטינגים), לאחר מכן הועברנו לחדרי המגורים שהיו למעשה צריפים צבאיים שהיו שייכים לבריטים בעבר, בתוך הצריף היו מיטות עץ ללא מזרנים, ושתי שמיכות צבאיות בלבד. הקרבות היו בעיצומם לכן לא היה מספיק זמן לעבור את האימונים כמו שצריך. באותו לילה תקפה יחידה של האצ"ל את יפו ורעש ההתפוצצויות והכדורים השורקים הפריע לנו לישון, רק לפנות בוקר הצלחנו להירדם מעט. בשעה -7:00 ביום שלמחרת העירו אותנו למסדר בוקר והכל קרה במהירות, גם לאכול לא היה זמן. בשעת המסדר חילקו אותנו ליחידות, חלק יישלחו לצפון, חלק לדרום והשאר למזרח. אני ועוד 20 חיילים צורפנו למזרח ופירוש הדבר שישלחו אותנו לירושלים. אולם מסיבות בלתי צפויות נשארנו בבסיס יום נוסף. למחרת בבוקר סיפחו אותנו לפלוגה שהייתה אמורה להישלח לירושלים לשם תגבורת, בהזדמנות זו גם נפל בחלקנו ללוות את השיירה שהייתה צריכה להעביר אספקה לירושלים הנצורה.

יד המקרה היא אשר הביאה אותו לחזית המזרחית ושלחה אותו לירושלים, נער בן 16 – חיל שנמצא יומיים בצבא – נשלח ללוות שיירה לירושלים "על הדרך", בדרך לבסיס הטירונות בירושלים. הדוד יוסף מספר שהם קבלו נשק – רובה, אינו מתלונן שלא למדו אותו להשתמש בו, הוא בתחושת שליחות לאומית! מאבטח שיירה מבלי לעבור אפילו טירונות.

...פורץ המחסומים התקרב לאט לאט כשאנו מחפים ויורים לכל עבר כדי לדלל את האש, ככל האפשר מעליו ולאפשר לו לנוע בחופשיות. כל אותו זמן היינו תחת אש רובים, מקלעים ורימונים…

בגיל 16 הדוד שלי יוסף משתתף בקרב הראשון שלו, 48 שעות מאז גיוסו! הוא לא מדבר על חששות, פחדים או הססנות, הדוד שלי יוסף, מדגיש את גודל השעה והשליחות המוטלת על כתפיו. במחנה הטירונות בירושלים הוא עבר מסלול מקוצר וכעבור כחודש הסתיימה תקופת הטירונות, הוא כבר "לוחם".

ביום ה-26.3.48 יום שישי, קיבלנו הודעה על שיירה שעומדת לצאת מירושלים למקום לא ידוע, מכל הפלוגה נבחרנו עשרה אנשים להצטרף לשיירה… …קיבלנו הוראות להיות מוכנים לצאת ולהצטרף לשיירה שעומדת לנסוע לגוש עציון. למחרת יום שבת (27.3.48) השכמנו קום… יצאנו בשעה 08:00 מירושלים לכיוון כפר עציון…

שוב יד המקרה שולחת אותו אל הלא נודע מבחינתו, למעשה הוא הצטרף ללוות את אחת השיירות היותר מפורסמות שיצאו לסייע לתושבי גוש עציון – "שיירת נבי דניאל" שזכורה בשל סופה העגום. השיירה הגיעה לגוש בשלום, הוא וחבריו מהטירונות הושארו בגוש עציון, יתר החיילים שאבטחו את השיירה כעבור שעות מספר יצאו בדרכם חזרה לירושלים. את שעות הקרב הנואש של אנשי השיירה, מתאר הדוד כאילו השתתף בקרב, הוא חווה את הטרגדיה במכשיר הקשר, הסוף הטרגי ידוע. שלושה ימים חלפו הדוד נמצא באחד מאזורי הלחימה היותר קשים במלחמת העצמאות. אני קורא את דבריו ותיאורי הקרבות שהשתתף בהם, את הפעילות האינטנסיבית – לחימה והתבצרות במעגל חוזר חלילה, מבלי רגעי הפוגה, אני נדהם מאישיותו של הדוד:

…ניסיון ראשון של הסתערות אל מול משלט המנזר והחירבה בשעות אחר הצהרים הסתיים בכישלון מצד האויב, בניסיון זה נאלץ האויב לסגת, לאחר שהמטרנו עליו אש מקלעים ומרגמות, נסיגתו החפוזה השאירה בעקבותיה הרוגים ופצועים רבים. האש הצפופה שהמטרנו על התוקפים גרמה להם לסגת…

דודי יוסף כותב את זיכרונותיו כהיסטוריון במאמץ לנקות את דבריו מרגש, מתאר את שקרה כאילו הוא לא היה בתוך התופת. הוא משתדל ומצליח להרחיק את רגשותיו, כאילו לא היו הדברים חתומים וסגורים בליבו, מתייחס למעשיו כאל דבר מובן מאיליו. אני קורא והוזה, מדמה את עצמי מולו, שואל אותו על הקרבות שהשתתף בהם וממלמל את תשובתו אלי– "מה אתה רוצה עשינו את מה שהיה צריך לעשות לא משהו מיוחד…"

כאמור, הדוד יוסף הגיע לגוש עציון, ביום 27 במרץ 1948 מאז גוש עציון היה נצור, מנותק משאר חלקי הארץ. צבאות ערב שפלשו לארץ איימו להכחיד את המדינה שטרם נולדה, במשך כשבעה שבועות, הדוד יוסף כמו יתר הלוחמים, נלחמו כאריות נגד הצבא המיומן והמקצועי ביותר – הלגיון הירדני. הם נאבקו עד שנהרגו או נכנעו, עד יום הכרזת המדינה, כשבארץ יצאו במחולות לרגל הכרזת המדינה, דודי יוסף ישב פצוע במשאית שהובילה אותם לבית המעצר בחברון. כל הדרך היה חשש כבד לגורלם, חיילי הלגיון הצילו אותם פעמיים מידי האספסוף שבקש לעשות בהם שפטים – בפעם הראשונה עם הכניעה בשדה הקרב ובפעם השניה כשהגיעו לחברון.

אפילו הילדים ידעו לומר "יהודי כלב" או "נִדְבּחקוּם" (נשחט אותכם). הרגשנו אבודים, אמרנו לעצמנו "בכל רגע עומדים לכלותינו ואין מושיע"…

נער בן 16 מובל לשבי משתאה על התנהגות התושבים כלשונו, חסרי אונים ותלויים בחסדי הלגיון, למרבה האירוניה, רק כשהגיעו למחנה השבויים בירדן הוא חש הקלה. שבויי גוש עציון הגיעו לאום אל-ג'ימאל ביום שני, כ"ג באייר תש"ח, 31 במאי 1948 ,לאחר טלטולי דרך קשים. תנאי החיים במקום קשים מאוד: חום קיצוני ביום, קור בלילה וסופות חול תדירות. קרוב ל־673 שבויים ישראלים חיו במחנה השבויים, כ-320 שבויים מהרובע היהודי בירושלים, מיישובי גוש עציון 301 שבויים, היתר מתחנת הכוח בנהריים ומקבוץ גזר. החודשים בשבי היו קשים ובלתי צפויים, חוסר הידיעה מה יעלה בגורלו איים לנטוע בלבו של הדוד יוסף זרעי ייאוש:

…היה יוצא לכל זוג באוהל להתקלח פעם אחת בשבועיים. התנאים היו מאוד גרועים. רמת הניקיון הייתה מתחת לכל ביקורת, האוכל שהיינו מקבלים לארוחת בוקר היה מאוד דל, את התה בתוך כלי שאוכלים בו בשר. בנוסף לתה קיבלנו חצי גרם גבינה צהובה ו-6 ביסקוויטים, לארוחת צהרים, אורז עם מרק ירקות בתוספת 50 גרם בשר עם 6 ביסקוויטים, לארוחת ערב כמו בבוקר…

לאחר תשעה חדשי שבי שוחררו יתר השבויים בארבע קבוצות, בהפרשים של כמה ימים בין קבוצה לקבוצה. אחרוני השבויים חזרו בכב' אדר תש"ט – 23 במרס 1949.

…כעבור שמונה שעות נסיעה הגענו סוף סוף לשער מנדלבאום, השעה הייתה 07:00 בבוקר כשהגענו לירושלים, ליד השער חיכו לנו כל המשפחות, הקרובים והידידים של השבויים ובכללם אזרחים במאות שבאו לקבל אותנו, את אחרוני השבויים. חטפו אותנו מתוך המשאיות, חיבקו ונישקו אותנו בלי שום הבחנה. זכינו להינשא על כתפיהם של מקבלי הפנים שנשאו אותנו ברחובות ירושלים במשך שעתיים רצופות, לאחר מכן החזירו אותנו לשער מנדלבאום ושם נפרדו המשפחות מהשבויים…

הוא נשלח לבית חולים לטפל בפציעותיו, כעבור ימים שב לרחובות, במרמורק עשו קבלת פנים חגיגית. מחרַבּי הזמר ולהקתו הוזמנו לעשות שמח והילולה לכבוד החזרה, השמחה בשכונה נמשכה כל הלילה. הדוד יוסף בדרכו הצנועה, לראשונה בנימה רגשית, מתאר בזיכרונותיו:

הגעתי הביתה כשאני שומע בשורות רעות על ידידים קרובים שנפלו במלחמה. לא ציפיתי לשמוע בשורות מהסוג הזה אבל זו הייתה המציאות . כאב לי עד עומק נשמתי לשמוע על חברים וידידים שרק לפני שנה נפרדתי מהם לשלום והיום הם לא בחיים. השלמתי עם המצב ולאט לאט ניסיתי לשכוח את העבר. במותם ציוו לנו את החיים ובזכותם יש לנו מדינה. זכותם תגן עלינו אמן כן יהי רצון.

בסיום הוא בחר לדבר על כאב הנופלים, הוא אינו רואה במה שעבר עליו דבר המשתווה למחיר ששלמו הנופלים, שחלקם היו חבריו. הוא לא מדבר על גבורתו בקרב, על הפציעה או קושי אחר. קראתי שוב ושוב, הדמעות זלגו מאליהן, עם הכאב שלו הוא השלים, את העבר הוא מנסה לשכוח, את נוראות הקרבות שבהם השתתף, את הפציעות ואת רגעי החרדה בלינץ' שערכו כפריים. נאמן למדינה ולחבריו, גזר על עצמו שתיקה, הדוד שלי לא נפנף בשבי גם לא רצה תעודת שבוי, ואף המשיך לעשות מילואים. רק בערוב ימיו בשנת 2005, ביזמת בנותיו שפנו למשרד הביטחון, הוענקה לו ההכרה "כפדוי שבי".
על הקרבות בגוש עציון על הלוחמים הנופלים והשבויים אמר ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון:
"אם קיימת ירושלים עברית … אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון".

כך גם אני הרגשתי ומרגיש כלפי הדוד יוסף, הדוד הגיבור שלי, יהי זכרו ברוך.

מחנה השבויים "אום אל-ג'ימאל" בירדן. יוסף כהן מסומן העיגול